מרבית ההתייחסויות בארץ לאוכלוסיית העובדים הזרים היא דרך משקפיים מאוד מסוימות – הצורך בעובדים לעבודה הסיעודית, דרישות העובדים הזרים עצמם, זכויותיהם בחוק והאם הן לגיטימיות מבחינתנו, חוקים, תקנות, התנהלות כללית ועוד. התייחסות מעטה מאוד נוגעת לתחושותיהם של אותם עובדים זרים ולחווייתם כזרים בארץ זרה.

מי הם העובדים הזרים?

המונח עובדים זרים, מתייחס למעשה לכל אדם שאינו אזרח או תושב ומגיע למדינה לצורך עבודה.  בישראל נכון לסוף שנת 2014 יש כ75,000 עובדים זרים השוהים בארץ באופן חוקי. לצורך מאמר זה, ההתייחסות הינה לזרים השוהים במדינת ישראל באופן חוקי ובעלי אשרת עבודה. תחום הסיעוד מהווה כמחצית מכוח האדם הזר שמגיע למדינה, כאשר, ארצות המוצא מהם מגיעים העובדים הזרים הם: תאילנד, פיליפינים, מדינות ברית המועצות, רומניה, סין, הודו , נפאל וסרי לנקה.

מה זה אומר להיות עובד זר?

כתושב אזרח המדינה יהיה קל לנו יותר להבין מה זה אומר להיות עובד זר אם נשווה את זה למושגים או מקרים דומים או קרובים לנו. הדוגמא הכי קרובה היא דוגמת העולים החדשים: עולה חדש מגיע לארץ חדשה – בעלת תרבות שונה, אופי שונה, שפה חדשה, מזג אוויר שונה. לרוב, אותו עולה מרוחק גאוגרפית ממשפחתו הגרעינית ונאלץ לבנות לעצמו חיים חדשים עם כל הקשיים שתוארו. בנוסף, לרוב העבודה בה הוא עוסק במדינה החדשה אינה תואמת את השכלתו או עיסוקו במדינה ממנו הגיע.

נחשוב שוב על העובד הזר, על פניו החוויה היא דומה מאוד. אולם, יש שוני מהותי עיקרי: העובד הזר אינו אזרח במדינה על כל המשתמע מזה. העובד הזר נמצא במדינה תחת אשרת עבודה, כלומר שמבחינה חוקית מותר לו לעבוד במדינה ואף מחויב להפריש משכרו תשלום לביטוח לאומי ומס הכנסה בהתאם למדרגות המס. אולם, שלא כמו עולה חדש שמגיע למדינת ישראל, העובד הזר אינו אזרח ולא מקבל אפילו לא שמינית מהזכויות שמקבל עולה חדש (בצדק או שלא בצדק) למשל – אין הוא זכאי לתמיכה כלכלית או נפשית משרותי הרווחה והקליטה לצורך השתלבותו וקליטתו באופן מוצלח בארץ. עם הגעתו לארץ הוא נשאב לעבודה אינטנסיבית, מלחיצה ושוחקת תוך התעלמות כמעט מכוונת מתחושותיו האישיות וחוויותיו בנוגע לתהליך העבודה בארץ זרה. לא פעם אנחנו נתקלים באישה שהשאירה את ילדיה קטנים בארץ מולדתה בכדי לדאוג להם לתנאי מחייה טובים יותר, בכדי לדאוג להם לחינוך טוב והשכלה בכדי לספק להם שירותי בריאות נאותים. היא מגיעה לארץ לאחר פרידה לא פשוטה ממשפחתה, למקום שלא דובר את שפתה, לתרבות ששונה אלף שנות אור מתרבותה שלה, היא נדרשת לבצע עבודה שהיא לא בהכרח הוכשרה לה, נכנסת לבית לא שלה ונאלצת להתמודד עם כל זה לבדה. ובסופה של תקופת העסקתה בארץ, היא אומנם השיגה למשפחתה יציבות כלכלית ואולי אף חיי מותרות, אך היא חוזרת למשפחה וילדים שבקושי ראו אותה ואולי אף מתנכרים לה על ש'נטשה אותם'.

איך אנחנו קשורים לזה?

אנחנו בתור מעסיקים, בתור חברה שמכילה בתוכה את העובדים הזרים, אנו צריכים לנסות ולו לרגע אחד לשים את עצמנו בנעליהם; איך אנחנו הינו מרגישים אם הינו אנו זרים בארץ זרה, איך היו מקבלים אותנו? איך הינו רוצים שיקבלו אותנו. מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהקליטה והשילוב שלהם יטיב לנו ויטיב להם. לא סתם נאמר 'עובד מרוצה = מעסיק מרוצה'.

אין ספק שיש קושי להבין את הצד השני בפרט שלא פעם אנו מרגישים ש'הם באו לעשות כסף'. עם זאת, בסופו של יום אותם עובדים זרים הם המטפלים העיקריים ביקרים לנו, וכפי שצוין במאמרים קודמים חווית העבודה שלהם משפיעה על איכות הטיפול שהם יתנו ליקרים לנו.

אם נחשוב קצת עליהם, אנחנו בעצם חושבים גם על עצמנו…