מרבית חיינו הבוגרים, אנו עצמאיים – כלומר: בעלי יכולת להחליט מה יהיה סדר היום שלנו, מה נאכל, מתי נאכל, מה נלבש, איך נלבש וכדומה. לא פעם אירועים שונים בחיינו גורמים לנו לאבד את השליטה על חיינו ובאופן מסוים לאבד את עצמאותנו.

אובדן העצמאות קשה בכל גיל, בין אם הוא זמני ובין אם הוא קבוע, חוקרים רבים הראו כי התחושות שעולות כתוצאה מאובדן העצמאות דומות מאוד לאובדן כתוצאה ממוות. בגיל הזקנה לרוב תהליך איבוד העצמאות הינו הדרגתי וגורם למעשה בתלות בזולת, האדם הקשיש נאלץ להתמודד לא רק עם המציאות המשנה בנוגע לעצמאותו אלא גם בבריאותו המתדרדרת ובהתמודדות עם אובדנים נוספים כגון מוות של בן / בת הזוג. יש הטוענים כי אובדן העצמאות כתהליך הדרגתי קשה יותר מאובדן העצמאות בצורה פתאומית – כתוצאה ממחלה או תאונה. כאשר התהליך נעשה באופן הדרגתי האדם לרוב ירגיש תסכול וכעס – על גופו שבוגד בו, לא פעם הכעס התסכול עלולים להביא לדיכאון משמעותי. כחלק מהתמודדות של הקשיש עצמו ומשפחתו עם המציאות הכרוכה באובדנים פיזיים ונפשיים, משפחות רבות מחליטות להעסיק מטפל/ת-  בין אם מדובר בכמה שעות ביום או בין אם מדובר על מטפל שמתגורר בבית הקשיש, בכדי להקל על חיו של הקשיש.

המשפחה שרוצה את הטוב ביותר לאדם האהוב להם, מצאו את המטפלת המושלמת, שעושה הכל בבית; מנקה, מסדרת, מבשלת, דואגת, חמה ואוהבת. אבל מה? אבא שלנו או אימא שלנו, שיצאנו מגדרנו למצוא עבורם את המטפלת המושלמת, הפכו כועסים יותר, דיכאוניים יותר, ולפעמים נדמה לנו שהם עושים דווקא כדי שהמטפלת תברח מהבית.

'הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות'

הפתגם משרת את המטרה ומעביר את המסר – לפעמים גם כשאנחנו מלאים בכוונות טובות, התוצאה הפוכה לגמרי ממה שהתכוונו אליה.

נעצור לחשוב על זה לרגע – ההורה שלנו, היה עצמאי בכל שנות חיו, בשנה האחרונה בריאותו התדרדרה, והוא מתקשה לבצע את תפקודי היום יום הבסיסיים, לאחר פטירת ההורה השני מצבו החריף אף יותר והוא שרוי בעצבות והקושי בתפקוד היום יומי הפך לעניין נפשי ולא רק פיזי. יום אחד, ילדיו האהובים החליטו שהוא לא יכול להסתדר יותר בכוחות עצמו והביאו לו מטפלת הביתה – המטפלת הזו, גרה בבית שלו, ועושה הכל, מכינה ארוחת צהרים גם שלא ממש בא לו לאכול, עושה קניות ולא תמיד קונה את הדברים שהוא רוצה, אפילו השקט של המקלחת נגזל ממנו כי עומדת בצד ומשגיחה. הוא עצמו כועס ומתוסכל מזה שהוא כבר לא מסוגל מבחינה פיזית לבצע את אותם דברים שהיה מסוגל להם בעבר, ועכשיו אחרי שאשתו נפטרה הוא גם לא בטוח שהוא רוצה, והילדים שלו רוצים להסיר מעצמם את העול והביאו מישהי שתעשה לו בייביסיטר. כל תחושה של נחיצות נעלמה לו, אם כולם מאמינים שהוא לא מסוגל לבד, אז למה שיהיה מסוגל?

תחושות אלו יעלו התנגדות למטפלת, ויכולים להתבטא בכעס, בתסכולים ואפילו כפי שצוין קודם לכן, בדיכאון.

אז מה לעשות?

קודם כל, להבין, להבין את הכעס, להבין את התסכול, להבין את הכאב ולתת לו מקום – לא להתעלם ממנו, לא לבטל אותו. להבין שהחוויה של ההורה שלנו לא פשוטה. ולמרות שיש מטפלת לא לוותר על העצמאות שלו – גם אם קשה. לאפשר לו ללכת לקניות ביחד עם המטפלת, שהוא יתרום את חלקו בבישול בין אם בתיבול או בין אם בבחישה, לאפשר לו לקבל החלטות ולבצע אותן ביחד. אם אין בעיה קוגניטיבית שמשפיעה על השיפוט – אין סיבה שההורה שלנו לא יוכל לקבל החלטות בכוחות עצמו. גם כשיש אובדן כמעט מלא של העצמאות – יש נקודות בהן אפשר למצוא את העצמאות ולעודד אותה – בין אם זה בבחירת בגדים בבוקר, בין אם זה בבחירת סוג האוכל וכלה בהחלטה האם לצאת החוצה ולאן.

זה שהעצמאות של ההורים שלנו אבדה לא אומר שאיבדנו את ההורה שלנו!